פסק-דין בתיק ע"פ 30334/06

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט ח' לירן) מיום 8.5.2006 בת"פ 2581/03, בו הורשע המערער בעבירה של מעשה פזיזות ורשלנות בכלי יריה - לפי סעיף 338(א)(5) לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן - החוק), ונגזרו עליו 6 חודשי מאסר בפועל ו-3 חודשי מאסר על תנאי.

הערעור מכוון נגד ההרשעה ולחלופין נגד גזר הדין.

השופטים י' צבן וי' נועם:

1.                  ביום 1.2.2003 בשעות הצהריים, ליד הישוב "כרמי צור", ירה המערער לעבר רועי צאן ערבים, שאינם חמושים, כעשרה קליעים. תחילה ירה מתת מקלע עוזי, לאחר מכן מרובה אם.16. המערער הודה במעשי הירי, אך טען להגנת "צידוק" לפי סעיף 34יג' לחוק או "הגנה עצמית" לפי סעיף 34י' לחוק.  

2.         בית המשפט קמא דחה בהכרעת דינו את טענות ההגנה האמורות, בהסתמך על שתי עדויות שהיו מהימנות עליו. האחת של קצין מילואים בשם ריצ'רד בריצ'ר, ו השנייה, של חייל בשירות חובה בשם טלל שאמע.

על-פי עדות טלל, ירה המערער בתת מקלע עוזי לעבר רועי צאן ערבים לא חמושים, שהיו במרחק של כ-500 מ' ממנו. המערער אמר לחייל כי הוא יורה משום שלדעתו אותם רועים באים "לאסוף מודיעין", וכי בעבר כבר הייתה התקפת מחבלים על הישוב. החייל אמר למערער שאסור לו לירות בנסיבות אלה, אך המערער לא שעה לו, ויתרה מכך - הוא הסביר כי העוזי אינו יעיל, נטל רובה אם.16 וירה 5-6 קליעים לעבר הרועים. הירי נעשה בכינון ישיר.

הקצין בריצ'ר הגיע למקום לאחר ששמע את קולות הירי, ושאל את המערער מדוע הוא יורה, והמערער ענה כי ירה לכיוון הרועים שהיו במרחק של כ-1000 מ' מהמקום. הקצין שאל את המערער אם הוא מודע להוראות הפתיחה באש, ונענה כי קיבל אישור מאלוהים לירות על הערבים, שכן הללו אוספים מודיעין על הישוב, וכי כלל אינו מבחין בין אישה לבין ילד ובין מי שחמוש למי שאינו חמוש. בית המשפט דחה את גרסת המערער, לפיה גם החייל ירה לעבר אותם רועים. המערער העיד בבית המשפט, כי לא חש עצמו בסכנת חיים וכי הרועים לא היו חמושים.

            מסקנתו של בית משפט קמא הייתה, כי למערער לא נשקפה סכנה כלשהי או סכנה מיידית שהצדיקה פתיחה באש, וגם המיקום של הרועים, במרחק שבין 500 ל-1000 מ', לא הצדיק פתיחה באש לעברם. לפיכך היה על המערער, לכל היותר, להזעיק את הצבא באמצעות הטלפון על-מנת למנוע את אותו איסוף מודיעין ממנו חשש.

עוד קבע בית משפט קמא, כי הירי היה בניגוד להוראות הפתיחה באש, וכי ירי בנסיבות כאלה הינו מעשה רשלני, שכן אין משמעות למקום הימצאם של הרועים גם אם אלה היו מחוץ לטווח היעיל של הירי, שכן אפשרות הפגיעה באחר אינו יסוד מיסודות העבירה.

3.         ב"כ המערער טען, כי למערער היה צידוק לבצע את הירי בשל החשד המבוסס היטב כי אותם רועים אוספים מודיעין, כפי שקרה זמן מה קודם לכן, עת בוצע פיגוע קטלני בישוב בעקבות איסוף מודיעין בנסיבות דומות. אותם רועים לוו ארבעה ראשי צאן בסך הכל, דבר שעורר את חשדו המיידי. עוד הוסיף, כי המערער הינו בעל תפקיד ביטחוני רשמי, מפקד כיתת הכוננות של הישוב, ובתור שכזה הוא פעל בשיקול דעת במסגרת תפקידו, ועל-כן אין לייחס לו רשלנות. הרועים היו במרחק רב, כ-1000 מ' ממקום הירי, ולפיכך הירי אינו אפקטיבי ולא סיכן מי מהם. נוכח החשד האמיתי שעוררו אותם רועים, מדובר לכל היותר בטעות בשיקול הדעת ולא במעשה רשלני. לחלופין, הלין ב"כ המערער על חומרת העונש, וטען כי בהתחשב במכלול הנסיבות - נסיבותיו האישיות של המערער ונסיבות האירוע - היה מקום להסתפק בשירות לתועלת הציבור, כמומלץ על ידי שירות המבחן.

4.         ב"כ המשיבה טען, כי הכרעת הדין המרשיעה מבוססת כדבעי, וכי העונש שהושת על המערער הולם את חומרת נסיבות הירי.

5.         דין הערעור על הכרעת הדין להידחות מטעמיו של בית המשפט קמא. בעניין זה נוסיף שני אלה: המערער ידע שהוא מבצע ירי בכינון ישיר, ועשה זאת בכדי להניס אנשים. די בכך כדי לבסס את יסודות העבירה שבה הורשע. כמו כן, המערער התעלם מאזהרת החייל, והמיר את המשך הירי מתמ"ק עוזי לרובה אם.16 שהטווח שלו אפקטיבי יותר. בסיטואציה זו הירי בנשק הינו לפחות מעשה רשלני.

6.         באשר לעונש, בגוזרו את דינו של המערער ל-6 חודשי מאסר בפועל, הניח בית המשפט קמא כי בין הרשעותיו הקודמות של המערער קיימת הרשעה משנת 1991 בגין ירי באזור מגורים. בערעור שלפנינו הסכימה המשיבה כי בית משפט שלערעור יצא מהנחה כי המערער לא הורשע בעבר בעבירות אלה (עמ' 5 לפרוטוקול).

ירי לעבר אנשים הינו מעשה מסוכן הטומן בחובו סיכוי לפגיעה בחיי אדם או פציעתם. ואולם בנסיבות העניין, כאשר הסיכוי שהירי יגרום לנזק לא היה ממשי, ובהתחשב בשינוי הנ"ל ברישום הפלילי של המערער, שינוי שהוא מהותי, בשים לב לרקע האישי של המערער ולמצבו המשפחתי, בנותננו משקל להמלצת שירות המבחן לגזור על המערער מאסר מותנה ושל"צ בלבד, ובהתחשב במגמה העונשית העולה מן הפסיקה במקרים דומים של ירי רשלני שלא הסב סיכון ממשי, נראה לנו לקבל את הערעור על העונש, במובן זה שחלף מאסר מאחורי סורג ובריח ירוצו ששת חודשי המאסר בעבודות שירות, וזאת אך ורק אם הממונה על עבודות שירות ימצא את המערער כשיר לכך. המאסר על תנאי שהושת על המערער יוותר על כנו.

_______________                                                              _______________

     י' צבן, שופט                                                                  י' נועם, שופט

סגן הנשיא ע' חבש:

אני מסכים עם חוות דעתם של חברי בכל הקשור לדחיית הערעור לעניין הכרעת הדין. באשר לעונש, דעתי היא שאין להתערב בו ויש לדחות את הערעור. גם ללא הערותיו של בית המשפט, אותן פירש הסנגור כנקיטת עמדה מטעם בית המשפט בטרם שמע את טיעוניו, אין חולק כי מדובר במקרה חמור של ירי לעבר אנשים חפים מפשע ולא חמושים, וכל "חטאם" הוא שהמערער חשד בהם כאוספי מידע. לדידי, זהו המקרה בו בית המשפט יתייחס בחומרה ויטיל על הנאשם עונשים הולמים את חומרת העבירה. בעיני, בדין דחה בית משפט קמא את טענותיו של המערער. יתרה מזו, ניתן היה להפיג את חששותיו של המערער על-ידי בירור בעזרת מכשיר הקשר שהיה עם החייל אשר נכח במקום או להזעיק את כוחות הביטחון למקום. במקום זאת, בחר המערער ליטול את החוק לידיו ולפעול כסמכות על וליתן לאצבעותיו לפעול על-פי צו מצפונו האישי וללחוץ על ההדק ללא כל הצדקה.

הקלות בה נהג המערער בשימוש בירי בשני כלי נשק, איננה דבר של מה בכך, אין להקל בה ראש ואין להתייחס אליה בסלחנות. זוהי התנהגות עבריינית חמורה המחייבת תגובה עונשית הולמת. נשק נועד לצרכים ספציפיים, ולצורך כך ניתנו הוראות מדויקות של שימוש בו, ולא על-מנת להפעילו לפי תחושות בטנו של המערער ולירות מתי שהוא רואה לנכון.